החלטה בתיק ע"פ 9447/12 - א'

1.        בקשה לעיכוב ביצוע גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים נ' אחיטוב, מ' דיסקין ור' בן יוסף) מיום 27.11.2012 בתפ"ח 39479-01-10, שהוגשה יחד עם ערעור המבקש על פסק הדין בעניינו. המבקש הורשע בעבירות של מעשה מגונה ונגזרו עליו ארבע שנות מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו) ופיצוי למתלוננת בסך 20,000 ש"ח.

כתב האישום

2.        על-פי המתואר בכתב האישום, בתשעה מקרים שונים במהלך החודשים אוקטובר-דצמבר 2009 ביצע המבקש מעשים מגונים במתלוננת, קטינה ילידת 1992, בתה של מי שהיתה אותה העת בת זוגו. כמפורט בכתב האישום, המבקש נישק את המתלוננת תוך החדרת לשונו לפיה; הוא הסיר חולצתה וחזייתה של המתלוננת, נגע בחזה ומצץ אותו; נגע באיבר מינה דרך בגדיה וניסה להחדיר ידו למכנסיה; הניח ידה על מכנסיו מעל איבר מינו; וחשף איבר מינו בפניה, לאחר שדחפה לחדר השינה של אמה, כל זאת חרף התנגדות מילולית ופיזית מצדה. בנוסף, על פי כתב האישום איים המבקש על המתלוננת כי אם תספר על המתרחש, יעזוב את אמה. נוכח המעשים המתוארים הואשם המבקש במעשה מגונה בכח בבן משפחה, לפי סעיף 351(ג)(1) יחד עם סעיף 348(ג1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) ובמעשה מגונה בבן משפחה, לפי סעיף 351(ג)(3) יחד עם סעיף 348(ג) לחוק.

פסק הדין

3.        בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, מיום 30.5.2012, נקבע כי גרסתה של המתלוננת משכנעת באמיתותה ובמהימנותה. וזאת, נוכח פירוט הדברים; אופן מסירתם האמין והמשכנע מפיה, תוך ריבוי ספונטני בציטוטים מהאירועים המתוארים, וכנותה ביחס לרבדים מסוימים שהתקשתה לזכור; האופן שבו הדגימה המתלוננת את המעשים; והשוואתם לתיאורים שמסרה לגורמים בבית ספרה ובעימות שנערך בינה לבין המבקש. צוין, כי קשיים בעדות המתלוננת עליהם הצביעה ההגנה, הינם שוליים וברובם ניתנים להסבר.

           לעומת זאת, את גרסת המבקש מצא בית המשפט כבעייתית ביותר - חלקים כבושים, סתירות בעניינים מהותיים ואי אמירת אמת. כך למשל, רק בשלב מאוחר העלה המבקש טענה לא מבוססת על כך שאם המתלוננת ניצלה אותה על-מנת לנקום בו על שעזב אותה. בנוסף, באיחור רב השמיע המבקש טענת אליבי, שהתגלתה כחסרת ערך. גם את עדות ההגנה של בת-זוגו הנוכחית של המבקש, מצא בית המשפט כבעייתית ביותר, "עדות מותאמת, כבושה ומוזמנת בעליל" (עמ' 14 להכרעת-הדין).

           לבד "מהאמון הניכר" שנתן בית המשפט בעדות המתלוננת מחד גיסא ולדחיית גרסת המבקש מאידך גיסא, מציין בית המשפט שני סימוכין נוספים שיש בהם כדי לתמוך בהרשעת המבקש. הראשון, עדותה של מנהלת בית הספר של המתלוננת, אודות מצבה הנפשי של המתלוננת שעה שתיארה את האירועים. השני, עדות יועץ בית הספר ועדות המנהלת לפיהן אם המתלוננת למדה על האירועים לראשונה מצוות בית הספר, וכי המתלוננת ביקשה כי הדברים לא יובאו לידיעת האם - דבר שיש בו, כך נקבע, כדי ללמד על אמיתות התלונה, והסותר את הטענה לפיה הונעה המתלוננת מתחושות נקם. 

           לבסוף, התייחס בית המשפט לשאלה האם המבקש עונה להגדרת "בן-משפחה", לעניין סעיף 351 לחוק. נקבע כי למרות אינדיקציות מסוימות לפיהן יש לראות בו בן משפחה (הוא ישן בדירה חלק מהלילות, החזיק במפתח לדירה, השאיר בגדיו בארון הבית, קיים יחסי אישות עם אם המתלוננת וקיבל ממנה סיוע כלכלי; ומעבר לכך עדות המתלוננת לפיה אהבה את המבקש כאהוב בת את אביה), כיוון שהקשר בין אם המתלוננת למבקש נמשך כששה חודשים בלבד, לא נוהל משק בית משותף ומעדות האם עלה כי אופי שהיית המבקש היה כשל אורח בלבד, לא הוכח מעבר לכל ספק סביר יסוד זה בעבירות. לעומת זאת, בכל הנוגע לשימוש בכח מצד המבקש, נקבע כי זה אכן הוכח בחלק מהמקרים. נוכח הדברים, הורשע המבקש לגבי שלושה מקרים במעשה מגונה בכח, ובששה מקרים אחרים בעבירת מעשה מגונה.

4.        ביום 27.11.2012 גזר בית המשפט המחוזי את דינו של המבקש לארבע שנות מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו, שהם כשלושה חודשים); 18 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור עבירת פשע למשך שלוש שנים; 12 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור עבירת עוון למשך שלוש שנים; ופיצוי למתלוננת בסך 20,000 ש"ח שישולם עד ליום 1.1.2013. בית המשפט התייחס לכך שלמרות שקרבתו של המבקש למתלוננת לא עלתה כדי הגדרת "בן משפחה" לעניין עבירת מעשה מגונה בבן משפחה, הרי שיש להתייחס לכך שניצל את מקום מבטחה ואת האמון שהיא ואמה רכשו כלפיו לצורך ביצוע המעשים המיניים. בית המשפט ייחס חשיבות גם לפער הגילים הניכר בין המבקש למתלוננת ולהתמשכות המעשים על פני מספר חודשים.

5.        עם מתן גזר הדין, ביקש בא כוח המבקש עיכוב ביצוע גזר הדין בחודש ימים על מנת שהמבקש יוכל להסדיר את ייצוגו לצורך הגשת ערעורו לבית משפט זה. המשיבה הסכימה לעיכוב הביצוע בתנאי שיהא קצר יותר ושהערבויות להתייצבות המבקש תהיינה גדולות מן הללו שהופקדו במסגרת חלופת המעצר בה היה שרוי עד אותה עת. בית המשפט קבע כי ביצוע עונש המאסר בפועל יעוכב ב-21 יום, בתנאי שהמבקש יפקיד פקדון מזומן או ערבות בנקאית בסך 15,000 ש"ח וכי צדדי ג' יגדילו את ערבותם בסך 40,000 ש"ח כל אחד.

6.        ביום 16.12.2012 קיבל בית משפט זה (השופטת ע' ארבל) את בקשתו המוסכמת של המבקש לעיכוב ביצוע גזר הדין עד להחלטה אחרת של בית משפט זה או עד ליום 30.12.2012, באם המבקש לא יגיש עד אז את ערעורו יחד עם בקשה לעיכוב ביצוע (בש"פ 9041/12). הערעור ובקשה זו הוגשו ביום 30.12.2012, כך שעיכוב הביצוע עומד בשלב זה בעינו.

טיעוני המבקש

7.        לטענת המבקש, ישנן נסיבות המצדיקות עיכוב ביצוע עונש המאסר בעניינו. לטענתו, בשלושת החודשים בהם היה עצור, ובשנתיים וחצי שלאחריהם, בהן שוחרר בתנאים מגבילים, התנהגותו היתה "ללא דופי" - מה שמקטין את החשש שיימלט מאימת הדין באם יעוכב ביצוע עונש המאסר. עוד טוען המבקש, כי עבר כברת דרך ממושכת בטיפול פסיכיאטרי, בעקבות תסמונת פוסט-טראומטית ממנה הוא סובל, ובהקשר זה ציין כי הוא נמצא בשבע השנים האחרונות בזוגיות עם בת זוג הסובלת אף היא מבעיות על רקע של נפשי, וכי השניים מגדלים יחד ילד בעל קשיים רגשיים ותפקודיים שונים. לטענת המבקש, כליאתו עתה תוביל לפגיעה קשה ביותר בו ובבני משפחתו שתלויים בו. עוד הוסיף המבקש, כי מאז שנת 1995 לא הסתבך בפלילים. מעבר לכך, מפנה המבקש למקרים שונים, שעסקו בעבירות מין חמורות יותר, בהם עוכב ביצוע עונש המאסר. 

8.        בדיון בבקשה זו שהתקיים בפני ביום 3.1.2013, חזר בא-כוח המבקש, עו"ד א' פריג', על הטענות דלעיל. כן הודגש, כי טובים סיכויי הערעור להתקבל. נטען, כי ישנן ראיות שונות שבכוחן לכרסם משמעותית בממצאי המהימנות שקבע בית המשפט המחוזי, ולהביא לזיכוי המבקש, בהן, בין היתר, עדויות שונות וראיות שונות, אשר לא נשמעו ולא הובאו בפני בית המשפט קמא, ואשר לדבריו פוגמות משמעותית באמינותה של המתלוננת. נראה כי לענין זה תוגש בקשה להגשת ראיות חדשות בערעור.

           המשיבה מצידה, מתנגדת לבקשה. לדבריה מדובר במקרה "קלאסי" של קביעות מהימנות של בית המשפט קמא והמבקש אינו מעלה כעת טענה שמשקלה הוא כזה אשר ההלכה קבעה כי בכוחו להצדיק עיכוב ביצוע העונש. הודגש, כי נוכח אורך תקופת המאסר, חומרת העבירות וסיכויי הערעור אשר על פני הדברים נראים נמוכים, אין מקום להיעתר לבקשה.

דיון והכרעה

9.        לאחר העיון באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. נקודת המוצא היא כי יש להתחיל בריצוי העונש סמוך למועד מתן גזר הדין. כלל זה "נשען על האינטרס הציבורי באכיפה אפקטיבית של החוק" (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 241, 267 (2000), להלן: עניין שוורץ). בפסיקת בית משפט זה נקבע, כי נתונים אשר יילקחו בחשבון בעת שקילת מתן עיכוב ביצוע הם, בין היתר, סיכויי הערעור, חומרת העבירה, וחומרת העונש (עניין שוורץ, בעמ' 281; ע"פ 1559/08 שפירא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.2.2008)). מקרה זה אינו בא בגדרי אותם מקרים המצדיקים עיכוב ביצוע העונש. כפי שיפורט להלן בקצרה, סיכויי הערעור, לכאורה, אינם גבוהים - אין המבקש מעלה טענה שיש בעוצמתה למוטט לכאורה את הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי. עניין זה, כמו גם תקופת המאסר שנגזרה על המבקש וחומרת העבירות בהן הורשע, מטים את הכף לאי היעתרות לבקשתו.